פחות דברים ויותר מקום.

ארנו ברנדלהובר - אדריכל, דירה ו"אנטי-וילה", ברלין ופוטסדם (גרמניה)

המוטו הזה עובד בשביל ארנו ברנדלהובר. כאדריכל, הוא חי ועובד ביצירה שלו עצמו ברחוב ברוננשטראסה 0113 בברלין. מאחורי קירות שעשויים מפוליקרבונט, נמצא חלל המשמש כנקודת מפגש לאמנים ויוצרים מברלין. גרם המדרגות שבחצר הפנימית, שעשוי בטון לא מוחלק, מוביל לאורך ארבע קומות לגלריה, לחברת פרסום, ולאחר מכן למשרד של ארנו. בקומה האחרונה נמצאת הדירה שלו. שום דבר מזה לא היה קיים לפני 2009 - רק המרתף ותשתית למעלית.

במקום להשתמש במעלית, ארנו מגיע היום ברגל. הוא מסיט את השיער ממצחו, ומתחיל להכין לעצמו קפה במטבח הפתוח. הכל בקומה הזו פתוח. הדלת היחידה מובילה לחדר הרחצה - שום דבר אחר לא מוצנע בפרטיות. אבל זו דירה פעילה שגרים בה. משום שעל אף שארנו גם עובד כאן, לא מדובר בחדר תצוגה. "מה שיש כאן זה מה שיש כאן באותו רגע," אומר האדריכל, "וזה יכול להשתנות לפי מצב הרוח או הצורך."

התיאור נכון גם ל"אנטי-וילה", מפעל לשעבר בקראמפניץ, ליד פוטסדם, שם ארנו מעורר בימים אלה מהומה. הסיבה להתרגשות היא קונספט האנרגיה בת-הקיימא, כמו גם החלונות החדשניים שארנו וחבריו חצבו באמצעות קורנס. החלונות גדולים יותר עכשיו, ונשקף מהם נוף מרהיב של האגם - פרט שחשוב לאדריכל בדיוק כמו שיטות בנייה חסכוניות ויעילות.

למה השמשה מחדש טובה יותר מבנייה חדשה?
לפעמים בגיל ההתבגרות, אתה מתאהב בפעם הראשונה במישהו שאולי גם הוא מאוהב בפעם הראשונה בחייו. אתה חולם על זה כל חייך - ולעולם לא תחווה את זה שוב. פרוייקטי בנייה הם כמעט אותו דבר. לרובם כבר יש תפקיד, פונקציה, תחושה. צריך לעצב אותם מחדש במקום להרוס אותם.

אחד מהעקרונות הבסיסיים שלך הוא בנייה חסכונית ויעילה. מה חשוב לדעת לגבי זה?
כשעושים הכל לפי הספר, לא בונים בצורה חסכונית ויעילה. אבל כשרוצים לעשות יותר דברים בצורה נכונה, אפשר להגיד שסטנדרטים מסוימים פשוט לא נחוצים. למשל, הרצפה כאן. זה בסך הכל בטון מוחלק. בהשוואה לבנייה שבלונית, זה כסף קטן. מי שרוצה, יכול להוסיף שטיח פרסי ולייפות את מראה הבטון.

חוץ משטיחים פרסיים, איך עוד אפשר לייפות את המראה?
אין לי גימור מועדף. אבל כמובן שאני לא המצאתי את המראה עם הרבה בטון חשוף. זה מאוד נפוץ למשל בדרום אמריקה. בדרך כלל גם מוסיפים משטח עץ - ממש כמו פה, בברוננשטראסה. מוסיפים כמה עציצים עם עלים גדולים, וזה עובד. אולי הגיע הזמן לדבר על הפחד הכללי בגרמניה, על אי הנוחות המוזרה בכל מה שנוגע לבטון. אני מניח שזה נובע מהשיכונים שנבנו בסוף שנות ה-50 ובייחוד במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20. משהו נתקע בזיכרון הקולקטיבי. והריחוק החברתי שמקושר לשיכונים האלה מקושר לעתים קרובות לבטון כחומר בניין. אבל מאז הרבה השתנה. אני לא חושב שעוד נשאר מישהו שחושב שבטון שונה במהותו מעץ, פלסטיק או זכוכית. אבל מפני שרובנו פחות נוטים להביט לעתיד ויותר שקועים בעבר, אנחנו עדיין מדברים על בטון כעל משהו שלילי.

מה אתה, באופן אישי, כל-כל אוהב בבטון?
זה אחד החומרים הטובים ביותר שיש. הוא מתחיל רך, אחר כך מתחמם ובסוף מתקבע. אפשר לעצב אותו בכל צורה שרוצים - אין לו כיוון משל עצמו. ובסוף, הוא הופך להיות מה שאתה רוצה שהוא יהיה. הוא יכול להיות רצפה, הוא יכול להיות קורה, הוא יכול להיות דלפק עבודה במטבח. וזה מרתק אותי. בטון הוא אחד החומרים המעטים שאפשר לעצב בכל צורה שרוצים.

כמה זמן אתה מבלה בקראמפניץ?
אני בנסיעות הרבה. אני מניח שבערך חצי שנה. ובגלל זה אני תמיד כל-כך שמח להיות פה, בברוננשטראסה! לגבי קראמפניץ, אני חייב להגיד שקיץ ליד אגם זו חוויה מומלצת לכולם. וגם שם, ממש כמו כאן, השימוש בחלל לא מקובע. רב-תכליתיות היא עיקרון אפשרי ורצוי. ה"אנטי-וילה" היא הסטודיו שלי, אני עורך שם אירועים וכנסים, אבל גם קורה שאני נשאר לישון שם.

היית לוקח על עצמך את הפרויקט הזה אם האתר לא היה ליד אגם?
לא. מה היה לי לחפש שם? נפלא להתחיל את היום בשחייה. זה ממלא אותך באנרגיה. אספרסו כפול או מקלחת קרה על הבוקר אפילו לא מתקרבים לזה. אני הולך לשחות בבוקר, ואחר כך עובד שעתיים. במהלך השעתיים האלה, יש לי הספק של חצי יום.

ולמרות זאת, אני חושב שסביבה עירונית מספקת את אורח החיים הטוב ביותר, בזכות השילוב של סגנונות חיים שונים. מהבחינה הזו, אני מאמין שהכל צריך להיות מרוכז בערים, או סביב הערים. באזורים האלה אפשר למצוא הרבה מבנים.

לגבי ה"אנטי-וילה". איך התחלת את העבודה עליה?
כמו בבית בברוננשטראסה - הייתה תוכנית רצפה למבנה שכבר הכיל בעבר משהו, במקרה הזה, מפעל טקסטיל ישן. תוכנית הרצפה שהוצעה הייתה לבית מגורים בגודל של כ-32 מ"ר. אבל השטח כבר הכיל בניין בגודל של כ-150 מ"ר. דמיינו לעצמכם. משלמים את מחיר הקרקע לבית מגורים יחיד בתוספת עלויות ההריסה, במקום פשוט להשתמש בנכס הקיים. ככה אפשר להרוויח פעמיים. אין עלויות הריסה ויש מעטפת חיצונית של בניין. ובמקום שטח מצומצם של כ-32 מ"ר, אפשר לעשות שימוש חוזר בשטח של כ-150 מ"ר. ואם גם לוקחים בחשבון את האנרגיה שהושקעה בבית הקיים, גם משלמים הרבה פחות על בידוד. ומבחינה תרמית, מבנים ישנים שומרים הרבה יותר טוב על חום וקור. מהבחינה הזו, זה מודל מומלץ.

אבל במקום זה, בהתחלה תושבי אזור ה"אנטי-וילה" יצאו נגדך בביקורת. איך מתמודדים עם דברים כאלה?
זה ממש לא ייחודי רק ל"אנטי-וילה". בית המחוקקים לענייני תרבות של ברלין ממוקם ממש מולנו, פה בברוננשטראסה. הם כינו את המבנה "המוסך" כי השתמשנו בו בהרבה פוליקרבונט. אז אם אנחנו מחליטים שאנחנו לא סתם פועלים לפי רעיון של בניין יפה, אלא מפתחים את המבנה בהתאם להחלטות מאוד ספציפיות שמבוססות על התאמה הדדית, מתקבלת תמונה מאוד שונה. בהתחלה התמונה הזו לא ידועה. והרי ידוע שהבלתי ידוע יכול להרתיע בקלות. זה מה שקרה כאן, וזה מה שקרה בקראמפניץ.

כמובן שהיום השכנים מתחילים להתאהב ב"אנטי-וילה". ויש גם גורמים נוספים שחשוב לזכור, למשל, שהרבה אנשים עבדו במפעל שם. רבים איבדו את מקום עבודתם. לכן מלכתחילה הייתה גישה שלילית ביחס למי שירכוש את המבנה. אבל מאז הרבה השתנה, והיום המקום הוא יעד לסיורי אופניים רבים, ותמיד שומעים בכריזה "זו ה"אנטי-וילה שקראתם עליה". וגם תושבות רבות מהעיר התחילו להגיע עם סלי תפוחים ואגוזים. זה פשוט תהליך שכל תושב חדש בעיר עובר. אני חושב שזה די נורמלי.

והבאת איתך לא מעט - אתה תמיד מוקף בקולגות, באמנים וביוצרים. איך אתם מעוררים השראה אחד בשני?
זה מאוד פשוט. אם אתה שואל מגדל פירות שאלה, הוא עונה עם פרי. אם אתה שואל אדריכל שאלה, הוא עונה עם מבנה. וזה ככה גם עם יוצרים רבים של אמנות חזותית. כשאני מבלה זמן עם יוצרים מתחומים אחרים, הם תמיד עונים עם פרספקטיבות שונות. ורק כך אני יכול להטביע משהו בנכס או בסביבה קיימים.

כשאתה מביט באזור המפותח וב"אנטי-וילה" הגמורה, אתה גאה?
זה תלוי. מצד אחד, קיבלתי מידה מסוימת של תשומת לב בגלל זה. מצד שני, המחיר המשתלם של הבית שלנו לא הצליח להוריד את מחירי הדיור באזור. בשביל שזה יקרה, נצטרך להמשיך לבנות. לפעמים פרסום מביא דווקא לתוצאה שלילית. בכל מקרה, אני מאמין שכאדריכל, אתה צריך להיות מסוגל להגיע לאנשהו.

אתה מרגיש שהגעת לשם?
ברלין קיבלה אותי בזרועות פתוחות. זה לא מובן מאליו שאני אגיע לעיר כלשהי, והיא תאמץ אותי לחיקה. אבל אני סבור שבברלין יש איכות דיאלוגית מאוד ספציפית. לשמחתי, הכל מאוד רב-משמעי פה. יש כל-כך הרבה ניגודים שבזכותם העיר הזו מאוד פרודוקטיבית ויצירתית.

אדריכלות היא רק פורקן יצירתי בשבילך, או גם אמנות?
יש אמונה רווחת שאדריכלות היא המקור לכל סוגי האמנות. אבל אני חושב שסביבות העבודה מאוד שונות אלה מאלה. לעומת צורות אמנות אחרות, אדריכלות בדרך כלל כרוכה בלקוח, ומאוד תלויה בשיווק. לעתים קרובות אנחנו נדרשים קודם לשווק את המבנים, עוד אפילו לפני החתימה על החוזה. זה בעייתי, משום שלוקח לי הרבה זמן לדעת איך הבניין ייראה בסוף. אני חושב שהריבוד הזה של נסיבות חיצוניות גורם לאדריכלות להידמות למשחק שחמט.

למה אתה אוהב להיות מוקף באמנות?
צירות האמנות האלה הן בעיקר סחורה. ומכיוון שהכל מגיע ממסחר, כנראה שהתעניינתי בשלב כלשהו בשאלה שאמן כלשהו הפנה אלי. זה בדרך כלל מספיק, גם בטווח הרחוק.